בבניין אורי ליפשיץ מוצגת תערוכת יחיד חדשה של האמן אבנר בן-גל, מהאמנים
הבולטים והמשפיעים בדורו. התערוכה מציגה ציורים מהעת האחרונה, הממשיכים
ומרחיבים את האופק החווייתי והפרשני של עבודתו של האמן.

יותר מתמונות, ציוריו של בן-גל הם התנסויות או אירועים, מצבים דיפוזיים בזמן
אמת שבהם דמות, מרחב, אובייקט ומעשה מותכים אחד בתוך השני. כל ציור הוא
מעין ממברנה חדירה או סביבת חיים, החושפת, כבמהלך גילוי, צורות לא מוכרות
של קיום חומרי פגום ולא יציב. הציור של בן-גל הוא מה שקורה כאן ועכשיו. הוא
אינו מציג או מייצג דבר. הוא הווה.

היקום הציורי של בן-גל הוא צחיח אך דחוס, חסכני ועם זאת אפקטיבי להפליא.
הציור מייצר תנועה פנימית דו-כיוונית בין ריקות ומלאות, בין התפשטות כמו
עיוורת של חומר להתגבשות של סצינה נרטיבית, על סף הקולנועית, שבתורה
מאבדת את קווי המתאר על מנת להתגבש מחדש, וחוזר חלילה. הציור של בן-גל
עסוק בשיקום הפוטנציאל הסיפורי, כישורי השפה, של המחווה הציורית, כמו גם
בהעצמה של הכוח המשבש שלה להתנגד למערכות משמעות ולהצביע על
היעדרן. הוא אקט של מסירה, כמו גם של חתירה תחת האפשרות למסירה.

עבודתו של בן-גל אינה ציור בעקבות צילום, אלא ציור מחווה כמו ישיר הנשען על
מה שהאוצר פיליפ קייזר קרא 'ידע צילומי', המאוחסן, מעובד ומשתנה בתוך ודרך
ה muscle memory של היד והגוף המציירים. זה ציור שמראה את האימפקט
הנוירולוגי והמוטורי של דימויים בעידן הנוכחי, עידן אסוני שמייצר דימויים
אסוניים, העוברים בעצמם אסונות בזכרון ששוחק, משנה ומאבד את המידע
שבתוכם.

קבוצת העבודות החדשה,  הכוללת לא מעט ציורים צנועי מידות, יש בה כדי
להראות באור שאינו מוכר עד תומו את התהומיות של המחווה הבן-גלית, שהולכת
תמיד עד הסוף, ובד בבד ממחישה את האלסטיות של ממד הסופיות, את האפשרות
להפוך סופיות למשאב וחומר מתחדש בעל פוטנציאל שיקומי. בציורים החדשים

יש היבט אינטרוספקטי, ויחד עם זאת הם כמו גולשים מבעד לגבולות הבד אל תוך
החלל הפיזי של התערוכה והמרחב הפרטי של הצופה.

 

מתוך טקסט על עבודתו של אבנר בן-גל מאת אורי דסאו