יותם ראובני
בעד ההזיה
1977
בלילות אני נרדם בשעה מאוחרת, לעיתים אחרי ארבע לפנות בוקר. עד אז אני מספר לעצמי סיפורים פנטסטיים
שמהם איני זוכר דבר באותה שעת צוהריים מאוחרת, כאשר אני מתעורר – אם בשל הטלפון, או בשל הרעש
שמקים מישהו מבני-הבית או, פשוט, מפני שמלא צורך השינה של הגוף – זולת זאת: הנה, אני מצליח, אפשר
לתקופה קצרה ביותר שסופה יהיה נורא ואומלל (כי בינתיים איני משלם חובות ישנים, והריבית היא ריבית, וקיימת
אף סכנה של תביעה משפטית), להיות שהרזדה ודונאיזדה והמלך שהריאר. מה רב היה חפצי, לפני שנים רבות,
לזכות בלילה אחד, אשר בו אוכל לספר לעצמי סיפורים פנטסטיים ולא לזכור מהם דבר בבוקר, זולת זאת, כי ניתן
לי, ולו גם באיחור, להיות כפי שרציתי. אולם אז הייתי שבוי באותו חינוך קומוניסטי, אשר נכפה עליי במשך שמונה
שנים בילדותי, חינוך אשר אינו מכיר בשום צורך כמו הצורך הזה שלי – לספר לעצמי סיפורים ולהיות שהרזדה
ודונאיזדה והמלך שהריאר – אלא אך ורק בצרכיים חיצוניים, אפשר לומר חברתיים: לעבוד ולעבוד ושוב לעבוד.
והנה, במשך שנים עבדתי והשתכרתי כסף רב והכול בוזבז במסעות על יין ועל אהבה תמוהה, אשר עתה היא
מעלה סומק בפניי. מה הכתימה את זכרוני האהבה ההיא. ולאיטו בא המשבר. לאיטה באה המנוסה הזאת,
פנימה, דרך היין, אל החביונות של הסיפורים האלה, אשר לא ייכתבו לעולם ואשר פועלים עליי ככדורי שינה
חזקים, ככדורי הרגעה שחומריהם הכימיים נכנסים לדם וזורמים עם הדם אל האצבעות ואל העיניים ושבים אל
הלב ויוצאים למסע נוסף, דרך הדם, עד אשר באה שינה טרופה, חרדה באה, מאוכלסת דמויות ומאורעות שאיני
זוכר מהם דבר עם היקיצה. ואז, מתגונן, אני מנסה לדחות ככל האפשר את ההודאה ביקיצה. את ההשלמה עם
הערות. אני מסתתר בשמיכות. אוטם אוזניי לרעשים, מתעלם מהטלפון כאשר אני לבד בבית, ומנסה להשיב אליי
משהו מן הילדות, משהו מן הסיפורים הליליים שאני ממציא. רק שהפגישה עם מה שמצוי מעבר לשמיכות, בחוץ,
בחדר השני, עם כל החפצים, והצורך להודות, כי לא אוכל להמשיך כך וכי יהיה עליי לשוב ולהיות יצרני, בעיתון או
במפעל או בעריכת ספרים, רק שפגישה זאת תידחה, ובינתיים יחלפו הימים קודרים, מיותרים, כבר ללא האהבה
התמוהה ההיא, שכה הרבה טעויות טעיתי למענה, אך יינתנו לי הרגעים הליליים האלה, אשר בהם – כנזיר
המדמה בליבו כי הנה הוא זכה ברגע של חסד והוא יכול לחוש בנוכחותו של האל בחלל תאו – בהם אני יכול להיות
כפי שאני רוצה: שהרזדה ודונאיזדה והמלך שהריאר. לו רק תידחה הפגישה עם כל מה שאינו שייך לעולמם
החשאי של סיפוריי הליליים. הו, רק אנשים עשירים יוכלו לכתוב את הסיפורים הנכונים, עכשיו ששוב אין לי כל
עניין במצוקה או בחולי, כאשר המוות אינו יותר ממיצרך טלוויזיוני, כמו האהבה המסובכת והאומללה לרוב של
גיבורי הסדרות האנגליות, גיבורים רומנטיים עשירים, שנועדו לפצות את קשיי-יום על קשיי יומם, על ההשפלה ועל
הנמיכות ועל הצער ועל חישובי המשכורת ועל התשלומים השונים, האינסופיים.
האם באמת תיתכן בריחה אל בית מלאכה קטן בירושלים? לא, לא תיתכן. והצער מתקשח וכובש את
המוח ומשתלט על הלב. וגם הסיפורים נעשים שימושיים, או מוכיחים, או שהם באים לפצות את כותבם
על עלבון מעין זה שעלב בי שוטר אשר איים לעצור אותי לארבעים ושמונה שעות, כי חזרתי הביתה
בארבע לפנות בוקר ולא היו תעודות עליי והוא אכן הגשים את איומו ונעצרתי לארבעים ושמונה שעות.
אני. האוייב הגדול. אבל שם, באבו-כביר, בין השמיכות המטונפות, בין החשודים ברצח ובאונס ובפשעים
אחרים נגד המוסר – שם, נתון לטירופה של שיגרה מתוכננת עד כלות, שם ניתן לי להיות בלי מפרע,
מזוקן, בבגדים שהזדהמו, שהרזדה ודונאיזדה והמלך שהריאר. עד ששוחררתי סיפרתי לעצמי עשרות
סיפורים, אשר אינם זכורים לי, כמובן. ועתה, משחדלתי לעבור דרך היין אל אותה אהבה תמוהה, רבת
פנים, שנדמתה בעיניי לבסוף לניתוח רפואי, לא מכאיב, לא נחוץ, קצר, שוב אין במה להעסיק את אניי
הלילות, עד שתשרור דומייה ברחובות הערים הגדולות, עד ששום קול מבחוץ לא יפריע לאיש השוכב
בחשיכה, מעשן בחשיכה, נוגע-לא-נוגע בעצמו, כבר ללא אמונה וללא תקווה וללא רצון, רוקם עלילות
רבות סבכים על אנשים שאפשר היה לפגוש אלמלא אילצו אותי הנסיבות לפגוש את האנשים שפגשתי,
לרוב לא האנשים אשר, אולי, היו נחוצים, אלא אנשים שחלפו לפני שהיה סיפק בידי לעכבם, לראות את

פניהם, כאותו איש עירום שראיתי פעם בחלום. הוא שכב בתוך בריכת מים, שדופנותיה עשויים מזכוכית,
ואני באתי ורציתי לראות את פניו, רציתי לראות את חיוכו, אבל הוא נעלם, ונשארו רק המים הצלולים,
ואני נאלצתי להודות, כי אותו איש, אשר אולי היה צריך לומר לי דבר מה, להצביע על כיוון, על נחמה
שאולי עוד תבוא, נעלם כפי שנעלמים הלילות, כפי שנעלמים הימים, בלי תכלית, ובעצב, בדומייה הזאת,
אשר ממלאת אותי גם כאשר אני עומד ברחוב רועש, נוסע באוטובוס, שוכב במיטה, בבקרים של הייצור,
של הצבא, של המדיניות, ומבקש, מתחנן, להתרחק מכל ההמולה הזאת ולהשיג את החירות המדומה או
האמיתית, שבה אוכל להיות שהרזדה ודונאיזדה והמלך שהריאר.

***